יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 19

האזינו לפרק מספר 19 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בגילו המבוגר, לא הצליח אבי למצוא עבודה אשר תהלום את כישוריו. הוא נהיה בודד לאחר מותה של אמי, ולא אחת ניסיתי למצוא לו תעסוקה ולסייע בפרנסתו הדלה. אולם הוא, מפאת כבודו, סירב בתוקף לקבל ממני ולו אגורה שחוקה אחת.

לבסוף הצלחתי למצוא פתרון. לקחתי חבילה של מעטפות וחוזרים, וביקשתי מאבא להכניס את החוזרים למעטפות מבלי לסגור אותן. בתום כל יום עבודה של אבא, הייתי מוציאה את החוזרים מהמעטפות, וחוזר חלילה. המשכתי להעסיק כך את אבא במשך חודשים רבים, ולתגמל אותו בסכום חודשי קבוע עבור עבודתו מכיסי הפרטי. היחיד אשר הבחין במשהו מוזר היה בני הקטן. "למה את מקלקלת את העבודה של סבא?" שאל, בעודו בוחן את כל החוזרים אשר שלפתי מהמעטפות. "סבא לא רואה כל כך טוב", עניתי מהר, "היום במקרה שם הכול הפוך. לא נורא, אני אתקן את זה הפעם", המשכתי עם חיוך, "אין צורך להטריד את סבא".

יום אחד הבחנתי מבעד לחלון משרדי בשורה של קשישים הצועדים בבטחה ובאיטיות לכיוון המשרד. התבוננתי בשנית ונדהמתי לגלות שאבי הוא זה המוביל אותם, זה אחר זה, ממש כמו במצעד צבאי. "הבאתי לך פועלים", אמר לי אבא, ופנה לחבריו, "זו הבת שלי, היא תדאג לכם לעבודה טובה".

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל לא רציתי לפגוע באבא. הבטחתי לו לשוחח עם ההנהלה ואם יש עבודה נוספת, אודיע לו מיד. למחרת, כאשר באתי כהרגלי לאבי כדי להביא לו את החומר, הסברתי: "אבא, אי אפשר לתת לכל אחד עבודה כזו אחראית. רק בגלל שאתה אבא שלי קיבלתי את האישור להעסיק אותך, ובגלל שאתה עובד מצוין אז כל העבודה הולכת אליך. אסור לי להעסיק מישהו אחר".

בבוקר חורפי של יום עבודה רגיל, בסוף שנת 1980 קיבלתי לפתע איתות מוכר ומטריד. עיני הימנית החלה לרטוט באות מבשר רעות. תחושת הבטן הפעם ניבאה לי אסון. ידעתי שעליי לגשת ללא היסוס לבית החולים שבו מאושפזת אחותי, רינה. נסעתי במהירות, ועם הגעתי התיישבתי בשקט ליד דלת המחלקה שאותה כבר הכרתי. לא עבר זמן רב, ורופאה של רינה, שהיה גם ידידה הטוב, התיישב לידי. "יפה, בדיוק לפני שלוש שנים ניתחתי את רינה. היא ביקשה לחיות עוד שלוש שנים, ואלוהים נענה לה. היא נפטרה לפני רגע".

מחלת הסרטן התגלתה אצל אחותי כשהיתה בת ארבעים. כאבים תכופים בצוואר היו פוקדים אותה, אך הרופאים סברו כי מצבה הבריאותי תקין. רק רופאה אחת הבחינה בגוש אשר הסתתר באחד משדיה. בבדיקה שנערכה למחרת בבית החולים, נמצא כי הסרטן כבר התפשט, יצר גרורות רבות, וכבר לא היה הרבה מה לעשות. לאחר שנותחה, הודיעו הרופאים כי נותר לרינה חודש ימים לחיות, מקסימום חודשיים. אחותי, אמיצה כתמיד, פנתה לאלוהים בבקשה ברורה: "אלוהים, תן לי עוד שלוש שנים, אני רוצה לקחת את בנותיי הקטנות, התאומות בנות השלוש, ליומן הראשון בכיתה א', כפי שעשיתי עם שאר ילדיי". וכך היה. אחותי המשיכה לתפקד כרגיל, בילתה, נסעה לחו"ל וטיפלה במשפחתה.

שלוש שנים לאחר מכן, זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה של התאומות, הידרדר מצבה במהירות. אשת חיל כתמיד, נקטה אחותי פעולות מיידיות שכל מטרתן למנוע צער ומאמץ מיותר מבני המשפחה. רכשה כלים לימי השבעה העתידים לבוא, וביקשה מפורשות שלא לתלות מודעות אבל ברחובות לעיני ילדיה. עם מותה, נמצא בחדרה פתק רשום בכתב ידה, המצביע על מקום הימצאו של חיסכון פרטי שלה. "הכסף", כך כתבה, "מיועד לכיסוי הוצאות טקס ההלוויה". רינה, גיבורת ילדותי, היתה עבורי דוגמה לאצילות ולמצוינות אישית, עד יומה האחרון.

אהבת? דרג!

אודות הסופרת יפה גולן

הסופרת יפה גולן
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.