יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 18

האזינו לפרק מספר 18 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

הייתי בהריון עם בני הצעיר. כפי שהיה בתקופת הריוני הקודם, המשכתי לעבוד בסניף כרגיל בהיקף של משרה מלאה ובמרץ רב. הבדיקות השגרתיות נמצאו תקינות ולא היתה סיבה להזניח את התפקיד שלמענו עמלתי כה קשה. אולם, באחת מהפסקות הצהריים בבנק, הרגשתי לפתע צורך דחוף להגיע לבית החולים. לא חשתי ברע. לא סבלתי מצירים, בחילות או הקאות ואף לא הופיעו סימנים של מצוקה. ובכל זאת, יצאתי במהירות מהסניף ועצרתי מונית לכיוון בית החולים.

לאחר בדיקה מהירה, הודיע לי הרופא כי הגעתי בדקה התשעים וכי אני חייבת לחתום על טפסים המאשרים לו לבצע ניתוח דחוף. הוסבר לי כי המים ברחמי עכורים, השליה נמצאת במצב של הרעלה ומסכנת את חיי העובר. תוך דקות ספורות שכבתי על מיטת הניתוחים. בן הזקונים נולד בניתוח קיסרי. לאחר שהתאוששתי, צעדו לתוך החדר מנהל המחלקה מלווה בקבוצה של רופאים מתלמדים. "במקרה הזה", הצביע עליי, "רק אינטואיציה של אם הצילה את חייה ואת חיי התינוק".

בתום שלושת חודשי חופשת הלידה הגיע תורי להיות מספר אחת. שש שנים מיום המינוי לסגנית מנהל הסניף, הגיע לבסוף הרגע המיוחל. הוזמנתי להנהלה והתבשרתי על קידומי לתפקיד מנהלת סניף חנקין בחולון.

סניף חנקין היה סניף כושל. למעשה, הסניף לא הרוויח מעולם. זה דווקא מצב לא רע להתחיל בו, חשבתי לעצמי, אם הסניף ימשיך להפסיד איש לא יוכל לבוא אליי בטענות, אם אצליח, כולם ידעו להעריך זאת. עוד אמר לי מנהל בכיר בבנק, "יפה, משימתך היא להוכיח שאת יכולה להעביר את הסניף לרווחים, אם תעשי זאת, מבחינתנו, הצלחת בגדול".

כבר בשבוע הראשון לתפקיד הציץ אחד הלקוחות למשרדי, התבונן בי ופלט, "טוב, אחזור כשיבוא המנהל", מסרב להעלות על דעתו כי האישה שמולו היא אכן מנהלת הסניף. הוא לא היה היחיד. היו כאלה שנפנפו לעברי בתנועות ביטול כאשר הוצגתי כמנהלת הסניף. "זו כנראה מתיחה", הטיחו בפניי כמה מהם.

היה יום שבו הגעתי לכנס מנהלים בכפר המכבייה. כאשר התקרבתי לשער עיכבו אותי השומרים. "בובה'לה, הבריכה זה לא פה", אמרו לי וביקשו לשלוח אותי לדרכי. "באתי לכנס מנהלים של הבנק", אמרתי. "ילדה, הביטי, הבריכה זה בכיוון ההוא", הצביע אחד השומרים ופרץ בצחוק. "הסתכלו בבקשה ברשימה שלכם", זעמתי. לאחר בדיקה נוספת הותרה כניסתי.

בשנות השמונים, היחס לנשים היה הרבה יותר גרוע מאשר היום. נורמות העבודה היו מיושנות ושוביניסטיות, החוק למניעת הטרדה מינית היה עוד בגדר חלום רחוק. מלבד היחס המזלזל הקבוע שהופנה לנשים ביתר קלות, חיזורים או הטרדות במקום העבודה היו תופעה נפוצה, כמעט מקובלת. גם כשהייתי מורשית חתימה, לפני שהתקדמתי לתפקיד מנהלת, אחד הבכירים, עובד במחלקת הביקורת של הבנק, חיזר אחריי במרץ, לעתים בחוסר טעם מופגן. לאחר שטיכסתי עצה עם בעלי, נמצאה הדרך להתמודד עם המצב. הזמנתי את המחזר המטריד לארוחת צהריים בביתי. הוא נענה להזמנה בשמחה, מן הסתם היה בטוח שמצפה לו חגיגת צהריים של תענוגות והגיע כשהוא לבוש בהידור ואוחז בקבוק יין יקר וזר פרחים. הדלת נפתחה והובלתי אותו, בהתרגשות רבה, להכיר את בעלי ואת ילדיי. אכלנו ארוחת צהריים טובה, הוא אכל אותה בגדול, והחיזור המציק הסתיים. בהמשך אף היינו לידידים טובים. לצערי, לא כל אישה מצליחה לתמרן ולהיחלץ ממצבים כאלה ופעמים רבות נשים מתמודדות ללא הצלחה עם הטרדות בחזית שהיא קשה ומרה.

הצורך להצליח בער בי. החלטתי כי אעשה את הבלתי אפשרי ולצורך כך נדרשו שיטות עבודה בלתי שגרתיות. כאשר הגעתי לסניף הבחנתי כי אף על פי שעבדו בו בסך הכול שנים-עשר עובדים, הנהיגה ההנהלה הקודמת אווירה של ריחוק והתנשאות, יוצרת חיץ ברור בין לשכת המנהל ליתר העובדים. כדרכי, שיניתי זאת מיד. במקרים שבהם עובדי חברת הניקיון לא הגיעו בזמן, הייתי פונה לעובדים ואומרת, "בואו ננקה יחד", לוקחת דלי וסמרטוט ומתחילה לשטוף את הרצפה. לאט, אך בהתמדה, החלה הרוח החדשה לדבוק גם בעובדים, אשר עד לפני זמן קצר לא ידעו אם הסניף ימשיך לפעול או ייסגר בשל הפסדיו הכבדים. "במקום שיסגרו את הסניף שלנו, אנחנו נצטיין ונתעלה מעל הסניפים האחרים", המרצתי אותם לפעילות.

כאשר היו מגיעים טפסים חדשים לבנק, ובהם פירוט של מכשירים פיננסיים ונהלים חדשים, הייתי מחלקת את החוזרים לכל עובדי הסניף במקום להפיצם רק לנוגעים בדבר, כנהוג במרבית הסניפים. באותו יום הייתי מזמנת את העובדים אליי למשרד ובוחנת אותם. באופן זה היו הם חייבים ללמוד את החומר, ובאמצעותם למדתי אותו גם אני. השימוש שעשיתי באינטואיציה ובשכל הישר הלכו והשתכללו לאורך השנים. אם בתחילה הרגשתי כמי שחוזרת על תעלוליה של אימא בכפר שלם, הרי שבהדרגה הערכתי נכונה את עוצמתם הרבה של הכלים הללו וידעתי שעם צוות מסור ונאמן, השמיים הם הגבול.

הסניף החולוני השתרע על שטח של שישים מטר רבוע בלבד, פחות מגודלה של דירת שני חדרים וחצי. הצפיפות יצרה אווירה מתוחה והפריעה הן ללקוחות שנדרשו להידחק לתוך המבנה הקטן והן לעובדים. עוד בטרם התחלתי לנהל את הסניף בפועל, נכנסתי לחנות הסמוכה לו, שם פרש בפניי מוכר נעליים את מרכולתו. מלאי דל, מאובק ולא אופנתי של זוגות נעליים, שנראה כי המתינו לשווא זמן רב לקונה, נח על קרטונים בלויים.

"אני רואה שהביזנס לא ממש הולך", פניתי למוכר, שומרת על אנונימיות של קונה מהשורה.

"המכירות מזמן לא מפרנסות אותי", השיב לי בגילוי לב, "אבל החנות הזאת שווה הרבה כסף. עוד מעט אהיה עשיר", הוסיף כממתיק סוד.

"ממה בדיוק תהיה עשיר?" התעניינתי.

"הבנק", השיב לי בשמחה, "שם כבר אין מקום לזוז. הוא יהיה מוכרח לקנות אותי בקרוב. ובנק, תאמיני לי, משלם הרבה כסף".

הודיתי לו, ולמחרת פניתי לדיירי הקומה שמעל הסניף, אשר בעבר התנהל מולם משא ומתן באותו נושא בדיוק. הודעתי להם כי אני המנהלת החדשה וכי לאחר שבחנתי מחדש את הצעתם, החלטתי לשקול אותה ברצינות. בה בעת דאגתי להפיץ בין כל עובדי הסניף את השמועה כי אנו קרובים לסגירת עסקה עם בעלי הדירה בקומה העליונה.

השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה מהר להפליא לאוזניו של מוכר הנעליים. באותו השבוע, נכנס למשרדי המוכר, שלא זכר אותי מביקורי בחנות, והציע לי למכור את חנותו. "זמני אינו בידיי. אני כבר אדם מבוגר שמעוניין לפרוש לגמלאות", הציג עצמו, "את לעומת זאת מנהלת חדשה, ולכבודך, אעשה לכם מחיר מצוין", המשיך. אולם, בפועל, היתה הצעתו גבוהה פי שלושה ממחיר השוק. "זו ההצעה שקיבלתי מדיירי הקומה העליונה", אמרתי, שולפת ממגירתי חוזה אותו הכינותי מראש. "החלטתי לקבל אותה. אני מצטערת, מאוחר מדי".

כעבור שבוע, פנה אלמוני לבעל חנות הנעליים הישנה, והציע לרכוש אותה במחיר הנמוך בעשרה אחוזים ממחיר השוק. האיש, אותו הכרתי היטב, היה קונה סמוי של הבנק. העסקה בוצעה במהירות.

האווירה המשופרת והשינויים הרבים שהתחוללו בסניף שהורחב, הגבירו את קצב הפעילות. מכרתי תוכניות חיסכון ופתחתי חשבונות חדשים, חילקתי פרסים למוכרים המצטיינים של החודש. אחת לרבעון הצגתי את התקדמות הסניף בפני העובדים. היחס ללקוחות היה לאישי ונעים. בניגוד גמור למדיניות קודמי, היתה דלתי פתוחה בכל עת, בפני כל אדם שביקש לראות את מנהלת הסניף, תהא סיבתו אשר תהא. בבוקר ישבו אצלי פשוטי העם, ובערב הגיע אליי ראש העירייה. גם הלקוחות הבעייתיים ביותר הפכו במהרה לבני בית.

זכור לי במיוחד לקוח, בעל חשבון השקעות נאה, אשר נהג להלך אימים על עובדי הסניף בקולו הרועם ובהתנהגותו הכוחנית. באחד הימים הגדיל לעשות, כאשר נכנס לסניף והחל לעלוב בעובדים בקולי קולות ולחלק להם משימות כאילו היו עובדים תחתיו. קראתי לו לחדרי, סגרתי את הדלת, ופניתי אליו בקול רם, "אם תמשיך כך, תיאלץ לחפש לך סניף אחר. אתה אולי הגעת משכונת התקווה, אבל אני גדלתי בכפר שלם, אז אני לא ממליצה לך להתעסק איתי". תגובתי הבוטה הניבה פרי. לא רק שהלקוח חדל להטריד את העובדים, הוא אף המליץ בחום על הסניף לידידיו ולעמיתיו לעסקים.

לאור ההצלחה הגדולה, הוחלט לאחר כשישה חודשים, להעביר את הסניף לבניין גדול יותר. הסניף החדש השתרע על חמש מאות מטר רבוע ותנאי העובדים והלקוחות השתפרו לאין ערוך. דאגתי כי הסניף החדש יכלול מטבח ביתי ומצויד, כך שהעובדים יוכלו לאכול אוכל חם ולהרגיש בבית.

בערבים, בסיום יום העבודה, נהגתי להתקשר מיוזמתי ללקוחות, בכל פעם לקבוצה אחרת, ולברר את מידת שביעות רצונם מהשירות, מהייעוץ המקצועי ומהיחס. הקפיצה היתה מטאורית. הסניף החל להרוויח בענק. שנה לאחר כניסתי לתפקיד, התברר כי הרווחים גדלו באלף אחוז. זכיתי להערכה רבה מצד הנהלת הבנק והפכתי לשיחת היום במסדרונות הסניפים. בעיתון הפנימי של עובדי הבנק פרגנו לי מאוד. "למשרתה הרמה, משרת מנהלת סניף, הגיעה יפה בזכות חריצותה, העזתה והתמדתה. יפה שמה בדעתה להוכיח כי כל אשר השיגה, בכוח כישוריה השיגה. משום כך ביקשה להיות מופקדת דווקא על סניף שאינו רווחי, הנתון בקשיים. רבים מלקוחות הסניף הגיעו אליו עם יפה, והלקוחות החדשים לא התקשו לבלוע את עובדת היות המנהל אישה, ברגע שעמדו על מיומנותה ועל מהימנותה. יפה שואפת להמשיך ולפתח את סניפה עוד שנים אחדות כדי להופכו לרווחי עוד יותר".

אהבת? דרג!

אודות הסופרת יפה גולן

הסופרת יפה גולן
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20, סיפורה של יפה גולן, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.