יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 22

האזינו לפרק מספר 22 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

כמו בכל יום רביעי אחר הצהריים, סניף הבנק היה סגור. אולם את אותו אחר צהריים לא התכוונתי להקדיש למנוחה. ביקשתי מידידי רונן ממחלקת האשראי בהנהלה האזורית לסור לביתי ולסייע לי בעניין דחוף. כשהגיע, נעלתי את דלת הבית, הכנתי לנו שתייה חמה וביקשתי מרונן שיאזין היטב לשיחה הטלפונית שאותה אני עומדת לבצע.

חייגתי ללקוח שלנו, אריק. קולו נשמע מצידו השני של הקו, עליז כתמיד. "אריק, אני מעוניינת להכיר לך בחורה מיוחדת", אמרתי לשפופרת, משתדלת להישמע משכנעת, "לא נמאס לך מחיי הרווקות?!"

צחוק גברי נשמע מצידו השני של הקו. "אני תמיד מוכן להכיר בחורה יפה, ועוד עם המלצה של מנהלת הבנק", ענה בהומור.

מהר מאוד הובלתי את השיחה למחוזות שעניינו אותי באמת. "אתה יודע אריק, בעניין המעילה שעליה סיפרת לי, הגעתי למסקנה שהמצאת הכול על מנת להרשים אותי. לא היה ולא נברא!" הטחתי לעברו.

"לא שיקרתי לך", ענה לי, נעלב.

"אם אתה לא משקר, אז מעניין איך זה מתבצע. בוא ותסביר לי בדיוק, איך נותנים כסף ללא ביטחונות, ואיך יכול להיות שמחלקת הביקורת לא עולה על כל העניין?"

לאחר דממה של כמה שניות, החל אריק להסביר. "כשיש שיתוף פעולה מבפנים, הכול קל", התפאר העבריין החלקלק. "החבורה לקחה ערבויות. כשהגיע זמן הפירעון חידשו את הערבויות בסכום גבוה יותר, וכאשר מחלקת הביקורת היתה מגיעה הסתירו את הערבויות. בסופו של דבר ראו הבודקים שיש סכום בחשבון, אך ללא ההתחייבויות", הסביר, מרוצה מעצמו. החלפנו עוד כמה מילים עד שסיימנו. עתה, הבנתי בדיוק כיצד התבצע מעשה המרמה, ומדוע היה כה קשה לחשוף אותו.

אנסה להסביר במילים פשוטות. כאשר אדם מבקש הלוואה מהבנק, עליו כמובן לספק ביטחונות – ערבים, תוכניות חיסכון וכדומה – כדי שהבנק ידע כי יש כיסוי להלוואה. מן הסתם, חשבון עסקי דורש ערבויות גדולות בהרבה, בהתאם לגובה האשראי. כעת, נניח שפלוני מעוניין לקנות סחורה באופן שוטף, אזי מבקש הוא מהבנק ערבות, כדי שיוכל לקבל מהספק סחורה. הספק, מצידו, מעביר את הסחורה ואינו מקבל את התשלום מיד, אלא מאוחר יותר. עם זאת, על הספק להבטיח כי במועד התשלום אכן יעביר לו הבנק את הסכום. תפקידו של הבנק אם כן, לוודא שיש די כסף או שווה ערך בחשבונו של הלווה, על מנת להתחייב מול הספק, ולהיות אחראי על פירעון החוב של הלקוח.

באותה התקופה לא היתה המערכת הבנקאית ממוחשבת לחלוטין, והיו בה פרצות למכביר. כך נוצר מצב שבו הביטחונות הופיעו במחשב, אך הערבויות כלפי הספק נרשמו בצורה ידנית. לדוגמה, אם רצה פלוני לקבל ערבות על סך מאה אלף שקל לחצי שנה, היה מפקיד בפיקדון את הסכום האחרון. הבנק היה מתחייב לשלם לספק בעוד חצי שנה סכום של מאה אלף שקל מפיקדונו של הלקוח. במקרה כזה הוקלד הפיקדון במחשב, אך הערבות נרשמה ידנית ותויקה בתיק הלקוח.

שיחת הטלפון שלי עם אריק הבהירה היטב את דרכי הפעולה של החבורה. החברים לא הפקידו ביטחונות מעבר לסכום בסיסי, ומשתפי הפעולה בסניף המשיכו לתת ערבויות ללא הכיסוי הנדרש. כאשר הגיע מועד פירעון הערבות, ניתנה ערבות חדשה, בסכום כפול, ושוב ללא כיסוי. מחלקת הביקורת לא הצליחה לחשוף את העוקץ, משום שבזמן הבדיקה הערבויות שלא הוקלדו במחשב הוסתרו על ידי משתפי הפעולה, ולא היה אפשר לדעת על קיומן.

שיערתי כי סגן מנהל הסניף התל אביבי שיתף עימם פעולה, וחתם על הערבויות בעצמו; משחתם עליהן, הועברו אלה למנהל הסניף, לחתימה נוספת. המנהל, כפי הנראה, אישר פעם אחר פעם את העסקאות, אוטומטית, על סמך החתימה של סגנו. מה שנותר תמוה בעיניי היתה העובדה שהסגן, עובד מסור של הבנק, שיתף פעולה במעשה מרמה שכזה. ייתכן, הנחתי שוב, כי העבריינים איימו על חייו או על חיי משפחתו, בדיוק כפי שעשו לי.

ידידי רונן, שישב בשקט והאזין לכל השיחה, הסכים איתי בפה מלא. "יפה, ללא כל ספק, יש פה תרמית רצינית ורצוי לדווח על כך בהקדם", אמר בנחישות. לאחר ששמעתי את דבריו, הרגשתי הקלה יחסית.

"אני לא לבד במערכה יותר", אמרתי לרונן כשאני מלווה אותו לדלת, "תודה, כבר חששתי כי כל הסיפור הוא פרי דמיוני", הודיתי בעצב.

"אני איתך, אל דאגה", הבטיח שוב רונן, ויצא אל הרחוב שהיה כבר חשוך.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 21-25 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 22

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 21

האזינו לפרק מספר 21 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

קהל סקרנים הקיף את הבנק וצפה בחבלנים שמנעו ממני לעבור. "אני מנהלת הסניף", רתחתי, "תנו לי לעבור". אדם לבוש מדי משטרה ציווה עליי לא לזוז ממקומי. כפי הנראה, היה הוא המפקד על הנעשה בשטח. "אסור לך להיכנס. אנחנו מפרקים פה פצצה, שאם חלילה תתפוצץ, המשרד שלך יהיה הנפגע העיקרי מההדף". מתאזרת בסבלנות, המתנתי עד שתפורק הפצצה המסתורית. נכנסתי לסניף, מסרבת להתייחס ברצינות לרמזי המשטרה. שטויות, גיחכתי לעצמי, מי ירצה לטמון לי פצצה? זה פשוט לא יעלה על הדעת. לא הזקתי לאיש. ועוד פצצה. נו, באמת. הנחתי כי מדובר במלחמת עבריינים אשר טעו מעט במיקום, או כיוונו את האש לבניין סמוך. בעודי שותה את ספל הקפה של הבוקר, החלו להגיע עובדי הסניף. כל פקיד שהגיע שמע מקודמו את תקציר אירועי הבוקר. התלחשויות, חצאי משפטים ומילות הפתעה התערבבו בחלל, עד שבהדרגה נדמו. עוד יום עבודה שגרתי החל.

כשיצאתי מהבנק בשעות אחר הצהריים חשכו עיניי. התקרבתי לרכב שלי, מסרבת להאמין. צבעו הלבן קולף באכזריות מכל הצדדים. הפעם, הבנתי שזו חבלה מכוונת. "מישהו שפך לך חומצה על הרכב", אמר מיד בעלי, כשראה את הנזק, "לא ייאמן". לא היה לי הסבר למעשה. מוטרדת, ישבתי מהרהרת כמה רגעים והתחלתי לחשוד כי לקוח רגזן רוצה לנקום בי. "מזל שממילא תכננתי להחליף את הרכב", אמרתי לאלי, "אין לי כוח אפילו להגיש תלונה או לתקן את הנזק. אין טעם, מחר אתחיל לחפש מכונית".

עייפה, נשקתי לבעלי ופניתי לחדר האמבטיה, מספיק התרגשויות ליום אחד, מלמלתי לעצמי, מסובבת את ברז המים החמים, אני חייבת לשטוף ממני את היום הזה ולהירגע.

המקרה נשכח במהרה. אולם כמה ימים לאחר מכן הגיע היום ששינה את מסלול חיי. לאחר פגישה חשובה עם לקוחות בבנק, צלצל הטלפון במשרדי. הרמתי את השפופרת ושמעתי קול גברי, מעוות. "גברת גולן, יש לך ילדים נחמדים, תשמרי עליהם". מסך כהה ירד מול עיניי. מעורפלת, הרגשתי צורך עז להקיא והתאפקתי. רצתי החוצה לעבר הרכב שלי, ונסעתי במהירות לכיוון בית הספר של ילדיי. הגעתי בזמן ההפסקה. לא התקשיתי להבחין בהם משחקים עם חברים בחצר. רגועה יחסית, פניתי לאחור, נמנעת מלהטרידם, שכן לא היו רגילים לראותני בשעה כזו.

שבתי למשרד, וניגשתי לבר המשקאות הפרטי שלי, מתנה מקורית שקיבלתי לרגל מעבר הסניף למשכנו החדש, מקומץ לקוחות שהפכו לידידיי. הודיתי לידידים בחום, למרות הידיעה שהבר ישמש לכל היותר להרמת כוסית באירועים מיוחדים. מעולם לא הייתי שתיינית. זיכרון עמום, של משקה חום וסמיך שהקהה את כאבי השיניים שלי כמתבגרת, פילס את דרכו לתודעתי ונתערבב עם הכאב שחשתי בבטני. המשקה עשה את שלו, הרפה את גופי ואת סחרחרת המחשבות הבלתי פוסקת. רק מחשבה אחת, של ארבע מילים, נותרה בהירה מכולן. מישהו ניסה להשתיק אותך, אמרתי לעצמי.

לאור היעדר ממצאים או תגובה מצידו של הבנק בנוגע לפרשיית המרמה עליה סיפר לי אריק, נטשתי גם אני את העניין. שכנעתי את עצמי שזה ודאי לא עניין רציני. אולי לא היתה פה קנוניה כי אם מקרה חד פעמי, בחור שחצן שמגזים ומפליג במעשיות. אולם כעת הרגשתי שאין בכוחי להתמודד עם המצב לבד, וניגשתי ליואב סגני אשר שמע את דבריי והסכים. "משהו מוזר ביותר מתרחש כאן", אמר לי. למעט יואב, לא שיתפתי איש באירועי היום, גם לא את בני משפחתי. בלילה, מכווצת מפחד, בלעתי כדור הרגעה, ונרדמתי.

אריק גבה הקומה המשיך לפקוד את הסניף, מלווה לעתים בחבריו ולעתים באחיו, שכמוהו, פיזר חיוכים לרוב. בוקר אחד הופיע בבנק עם אדם אשר עורר בי לא מעט חשדות. חזותו היתה כשל איש העולם התחתון, "גורילה" כפי שנהוג לכנות אדם המחסל חשבונות עם אויבים. ללא התראה, נכנסו השניים למשרדי, כשאריק מסמן בידו לחברו, "הנה, זו יפה גולן שסיפרתי לך עליה". אף כי לא הובהר לי מהו פשר הביקור, נמנעתי מלשאול שאלות. אחרי הכול, היה זה מנהג שבשגרה, להציג אותי בפני לקוחות פוטנציאליים שביקשו להכיר את מנהלת הסניף.

האיומים הטלפוניים לא פסקו, אלא המשיכו בתדירות הולכת וגדלה. המסר היה זהה: "יש לך ילדים נחמדים, תשמרי עליהם". ניסיונותיי להגיב או להאריך בשיחה לא הצליחו, והשיחה תמיד נותקה במהירות.

החלטתי לפנות לאחי אלי אשר עסק בעבר בשיקום אסירים, והיטיב להכיר את עולם הפשע. אחי שמע את פרטי הסיפור וכשעלה שמו של אריק, קטע אותי בחדות, "היזהרי יפה, יש לך פה עסק עם העולם התחתון". אחי המודאג החל להגיע לסניף לביקור יומיומי, לעתים בצהריים ולעתים בבוקר השכם. עם זאת, היינו שנינו תמימי דעים לגבי פנייה למשטרה. "פעולה שכזו רק תגביר את זעמם של העבריינים", אמר לי אחי, שסבר גם כי יידרש זמן רב, אם בכלל, עד לפענוח המקרה על ידי השוטרים. בנוסף, חשבתי לעצמי, אני מנהלת הבנק היחידה בחולון, וכאשר יתפרסם דבר התלונה, גם ללא ציון שמי, לא יהיה קשה לנחש במי מדובר. אצטרך לעשות את העבודה בעצמי, הרהרתי בכובד ראש, אין לי ברירה.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 21-25 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 21

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 20

האזינו לפרק מספר 20 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

במאות הלקוחות החדשים שפתחו חשבון בסניף חנקין היה גם בן של קבלן ידוע, שירש ממון רב מאביו. אריק שמו, בחור גבוה בן שלושים וחמש אשר עסק במסחר ושיווק של מכשירי חשמל, וניהל מחזור כספי מכובד ביותר. הגעתו לבנק היתה תמיד מלווה בתחושות התפעלות מצד הסובבים אותו. הוא היה חונה מול הכניסה, טורק את דלת מכוניתו האמריקאית בצבע כחול מטאלי, ונכנס לסניף בצעד זריז ומלא ביטחון. הפקידים, והפקידות בפרט, אהבו את האיש. רבים נהגו להתייעץ עימו בענייני עסקים, ועיני הפקידות חייכו בשובבות כשהיה מפלרטט עימן.

באחד הבקרים, בשנת 1982, עברתי כהרגלי על ערימת ההמחאות שהגיעו לסניף והמתינו לאישור. בהן היתה המחאה מסניף בתל אביב אשר טיפל בתיירים רבים, והתאפיין בפעילות ענפה במחלקת מטבע חוץ. הסכום שנדרש לאישור היה גבוה למדי, והמושך היה אריק השרמנטי, בנו של הקבלן. בזמן שחככתי בדעתי אם לאשר את ההמחאה החריגה או לא, הבחנתי כי על גבי ההמחאה הופיע כבר אישור למשיכה, שניתן בטלפון על ידי פקיד מחלקת האשראי בסניף. על פי הנהלים, במקרה שכזה לא היה עוד צורך באישור שלי והפעולה יכולה היתה להתבצע על סמך אישור הפקיד בלבד.

כיומיים לאחר מכן הגיעה למשרדי רשימת יתרות של לקוחות הסניף. שמתי לב שחשבונו של אריק נמצא בחריגה גדולה עקב משיכת ההמחאה. מופתעת, הלכתי לבדוק בעצמי, משום שלא זכרתי מי אישר את המשיכה. לאחר הבירור הבנתי שאת המשיכה אישר יואב, סגני, מה שנראה כתמוה עוד יותר, לאור העובדה שבימים הללו יואב היה בשירות מילואים. מוטרדת מהעניין, חששתי שמישהו השתמש בשמו לאישור ההמחאה והחלטתי להיכנס בעובי הקורה בהזדמנות הראשונה.

לאחר כמה ימים נכנס אריק לסניף. המתנתי כמה רגעים, ניגשתי אליו, וביקשתי בלבביות להזמינו למשרדי לכוס קפה ולשיחת חולין. מפגינה חמימות כתמיד, שאלתי לשלומו ואף הובלתי את שיחתנו למחוזות אישיים יותר. מצחקק, סיפר לי אריק על ידידותיו הרבות ועל כך שעדיין איננו חפץ בקשר מחייב. בעוד שיחתנו זורמת, שאלתי אותו כבדרך אגב אם הוא מכיר את הסניף התל אביבי שלנו.

"ודאי שאני מכיר", השיב, "ויפה, אני אספר לך משהו, אבל שיישאר בינינו", הוסיף. "אני מכיר אנשים שמצליחים להשיג שם כל סכום שהם רוצים; יש להם פשוט שיתוף פעולה מבפנים", הדגיש עם חיוך מרוצה, עיניו עוקבות אחר שלי.

"למה אתה מתכוון 'מבפנים'?" הקשיתי.

"אחד מהחבר'ה נמצא בקשר עם אחת הפקידות, רווקה ממחלקת האשראי, ובחדר המיטות היא מספרת לו על כל הנעשה בסניף", סיפר. "תדעי לך, יש להם שם דלת פתוחה והם מקבלים את כל מה שהם רוצים, גם ללא ביטחונות".

לאריק היה אינטרס לשתף אותי במזימה. הוא היה בעל עסק שסבל לעתים ממצוקת אשראי, ונזקק ליחסים טובים עם מנהלת הסניף כמו לאוויר לנשימה. הבחור הנאה ניסה להפכני לחברה שלו, ואני כמובן ידעתי זאת. הוא סבר שאם הדברים ילכו כמצופה, אלך לקראתו ובגדול. הוא הימר. ניסיתי לדלות פרטים נוספים, בטון קליל וסקרני. ביקשתי להבין כיצד קבוצת אנשים מקבלת אשראי ללא ביטחונות, מבלי שאף אחד ישים לב. "תאמיני לי, יפה, גם מחלקת הביקורת אינה מסוגלת לעלות על זה", השיב. "אני לא מאמינה", עניתי בביטול, "זה לא יכול להיות". לדאבוני, לא סיפק לי אריק מידע נוסף. נפרדנו בידידות. את עניין ההמחאה נמנעתי כמובן מלהזכיר, על מנת לא לעורר חשד מצידו.

לאחר עזיבתו סגרתי את דלת המשרד במהירות. משהו כאן מסריח ביותר, אמרתי לעצמי, אולי אף בגדר הפלילי, ומתרחש ממש מתחת לאפו של הבנק. אריק לא ידע שנאמנות מוחלטת למעסיק היתה אצלי מעל לכול. חייגתי מיד לאחד מחברי ההנהלה ודיווחתי על העניין. "יש חשד כבד למעילה המתבצעת בסניף בתל אביב", אמרתי מפורשות, וביקשתי שיבדוק את הדברים ויעביר את הממצאים לגורמים המוסמכים.

הואיל ולא ידעתי עדיין אם אריק קשור ישירות לעניין, נמנעתי מלהכפישו בטרם עת. סיפרתי כי הדברים התגלו לי על ידי האזנה מקרית לשיחה, וביקשתי שישלח את יחידת הביקורת, הידועה ביעילותה, לחקור את העניין לעומק. בהנהלה לא הודו לי במיוחד והסתפקו בתגובה יבשה, "העניין יטופל". ואמנם, לאחר זמן קצר נודע לי כי יחידת הביקורת הגיעה לסניף ובדקה את כל החשבונות. בתום הבדיקה, נמסר לי רשמית כי "בבדיקה מקיפה שבוצעה נמצא הכול תקין לחלוטין". ממש כפי שהבטיח לי אריק, לא היתה מסוגלת היחידה לחשוף את ההונאה המתוחכמת.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 20

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 19

האזינו לפרק מספר 19 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בגילו המבוגר, לא הצליח אבי למצוא עבודה אשר תהלום את כישוריו. הוא נהיה בודד לאחר מותה של אמי, ולא אחת ניסיתי למצוא לו תעסוקה ולסייע בפרנסתו הדלה. אולם הוא, מפאת כבודו, סירב בתוקף לקבל ממני ולו אגורה שחוקה אחת.

לבסוף הצלחתי למצוא פתרון. לקחתי חבילה של מעטפות וחוזרים, וביקשתי מאבא להכניס את החוזרים למעטפות מבלי לסגור אותן. בתום כל יום עבודה של אבא, הייתי מוציאה את החוזרים מהמעטפות, וחוזר חלילה. המשכתי להעסיק כך את אבא במשך חודשים רבים, ולתגמל אותו בסכום חודשי קבוע עבור עבודתו מכיסי הפרטי. היחיד אשר הבחין במשהו מוזר היה בני הקטן. "למה את מקלקלת את העבודה של סבא?" שאל, בעודו בוחן את כל החוזרים אשר שלפתי מהמעטפות. "סבא לא רואה כל כך טוב", עניתי מהר, "היום במקרה שם הכול הפוך. לא נורא, אני אתקן את זה הפעם", המשכתי עם חיוך, "אין צורך להטריד את סבא".

יום אחד הבחנתי מבעד לחלון משרדי בשורה של קשישים הצועדים בבטחה ובאיטיות לכיוון המשרד. התבוננתי בשנית ונדהמתי לגלות שאבי הוא זה המוביל אותם, זה אחר זה, ממש כמו במצעד צבאי. "הבאתי לך פועלים", אמר לי אבא, ופנה לחבריו, "זו הבת שלי, היא תדאג לכם לעבודה טובה".

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל לא רציתי לפגוע באבא. הבטחתי לו לשוחח עם ההנהלה ואם יש עבודה נוספת, אודיע לו מיד. למחרת, כאשר באתי כהרגלי לאבי כדי להביא לו את החומר, הסברתי: "אבא, אי אפשר לתת לכל אחד עבודה כזו אחראית. רק בגלל שאתה אבא שלי קיבלתי את האישור להעסיק אותך, ובגלל שאתה עובד מצוין אז כל העבודה הולכת אליך. אסור לי להעסיק מישהו אחר".

בבוקר חורפי של יום עבודה רגיל, בסוף שנת 1980 קיבלתי לפתע איתות מוכר ומטריד. עיני הימנית החלה לרטוט באות מבשר רעות. תחושת הבטן הפעם ניבאה לי אסון. ידעתי שעליי לגשת ללא היסוס לבית החולים שבו מאושפזת אחותי, רינה. נסעתי במהירות, ועם הגעתי התיישבתי בשקט ליד דלת המחלקה שאותה כבר הכרתי. לא עבר זמן רב, ורופאה של רינה, שהיה גם ידידה הטוב, התיישב לידי. "יפה, בדיוק לפני שלוש שנים ניתחתי את רינה. היא ביקשה לחיות עוד שלוש שנים, ואלוהים נענה לה. היא נפטרה לפני רגע".

מחלת הסרטן התגלתה אצל אחותי כשהיתה בת ארבעים. כאבים תכופים בצוואר היו פוקדים אותה, אך הרופאים סברו כי מצבה הבריאותי תקין. רק רופאה אחת הבחינה בגוש אשר הסתתר באחד משדיה. בבדיקה שנערכה למחרת בבית החולים, נמצא כי הסרטן כבר התפשט, יצר גרורות רבות, וכבר לא היה הרבה מה לעשות. לאחר שנותחה, הודיעו הרופאים כי נותר לרינה חודש ימים לחיות, מקסימום חודשיים. אחותי, אמיצה כתמיד, פנתה לאלוהים בבקשה ברורה: "אלוהים, תן לי עוד שלוש שנים, אני רוצה לקחת את בנותיי הקטנות, התאומות בנות השלוש, ליומן הראשון בכיתה א', כפי שעשיתי עם שאר ילדיי". וכך היה. אחותי המשיכה לתפקד כרגיל, בילתה, נסעה לחו"ל וטיפלה במשפחתה.

שלוש שנים לאחר מכן, זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה של התאומות, הידרדר מצבה במהירות. אשת חיל כתמיד, נקטה אחותי פעולות מיידיות שכל מטרתן למנוע צער ומאמץ מיותר מבני המשפחה. רכשה כלים לימי השבעה העתידים לבוא, וביקשה מפורשות שלא לתלות מודעות אבל ברחובות לעיני ילדיה. עם מותה, נמצא בחדרה פתק רשום בכתב ידה, המצביע על מקום הימצאו של חיסכון פרטי שלה. "הכסף", כך כתבה, "מיועד לכיסוי הוצאות טקס ההלוויה". רינה, גיבורת ילדותי, היתה עבורי דוגמה לאצילות ולמצוינות אישית, עד יומה האחרון.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 19

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 18

האזינו לפרק מספר 18 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

הייתי בהריון עם בני הצעיר. כפי שהיה בתקופת הריוני הקודם, המשכתי לעבוד בסניף כרגיל בהיקף של משרה מלאה ובמרץ רב. הבדיקות השגרתיות נמצאו תקינות ולא היתה סיבה להזניח את התפקיד שלמענו עמלתי כה קשה. אולם, באחת מהפסקות הצהריים בבנק, הרגשתי לפתע צורך דחוף להגיע לבית החולים. לא חשתי ברע. לא סבלתי מצירים, בחילות או הקאות ואף לא הופיעו סימנים של מצוקה. ובכל זאת, יצאתי במהירות מהסניף ועצרתי מונית לכיוון בית החולים.

לאחר בדיקה מהירה, הודיע לי הרופא כי הגעתי בדקה התשעים וכי אני חייבת לחתום על טפסים המאשרים לו לבצע ניתוח דחוף. הוסבר לי כי המים ברחמי עכורים, השליה נמצאת במצב של הרעלה ומסכנת את חיי העובר. תוך דקות ספורות שכבתי על מיטת הניתוחים. בן הזקונים נולד בניתוח קיסרי. לאחר שהתאוששתי, צעדו לתוך החדר מנהל המחלקה מלווה בקבוצה של רופאים מתלמדים. "במקרה הזה", הצביע עליי, "רק אינטואיציה של אם הצילה את חייה ואת חיי התינוק".

בתום שלושת חודשי חופשת הלידה הגיע תורי להיות מספר אחת. שש שנים מיום המינוי לסגנית מנהל הסניף, הגיע לבסוף הרגע המיוחל. הוזמנתי להנהלה והתבשרתי על קידומי לתפקיד מנהלת סניף חנקין בחולון.

סניף חנקין היה סניף כושל. למעשה, הסניף לא הרוויח מעולם. זה דווקא מצב לא רע להתחיל בו, חשבתי לעצמי, אם הסניף ימשיך להפסיד איש לא יוכל לבוא אליי בטענות, אם אצליח, כולם ידעו להעריך זאת. עוד אמר לי מנהל בכיר בבנק, "יפה, משימתך היא להוכיח שאת יכולה להעביר את הסניף לרווחים, אם תעשי זאת, מבחינתנו, הצלחת בגדול".

כבר בשבוע הראשון לתפקיד הציץ אחד הלקוחות למשרדי, התבונן בי ופלט, "טוב, אחזור כשיבוא המנהל", מסרב להעלות על דעתו כי האישה שמולו היא אכן מנהלת הסניף. הוא לא היה היחיד. היו כאלה שנפנפו לעברי בתנועות ביטול כאשר הוצגתי כמנהלת הסניף. "זו כנראה מתיחה", הטיחו בפניי כמה מהם.

היה יום שבו הגעתי לכנס מנהלים בכפר המכבייה. כאשר התקרבתי לשער עיכבו אותי השומרים. "בובה'לה, הבריכה זה לא פה", אמרו לי וביקשו לשלוח אותי לדרכי. "באתי לכנס מנהלים של הבנק", אמרתי. "ילדה, הביטי, הבריכה זה בכיוון ההוא", הצביע אחד השומרים ופרץ בצחוק. "הסתכלו בבקשה ברשימה שלכם", זעמתי. לאחר בדיקה נוספת הותרה כניסתי.

בשנות השמונים, היחס לנשים היה הרבה יותר גרוע מאשר היום. נורמות העבודה היו מיושנות ושוביניסטיות, החוק למניעת הטרדה מינית היה עוד בגדר חלום רחוק. מלבד היחס המזלזל הקבוע שהופנה לנשים ביתר קלות, חיזורים או הטרדות במקום העבודה היו תופעה נפוצה, כמעט מקובלת. גם כשהייתי מורשית חתימה, לפני שהתקדמתי לתפקיד מנהלת, אחד הבכירים, עובד במחלקת הביקורת של הבנק, חיזר אחריי במרץ, לעתים בחוסר טעם מופגן. לאחר שטיכסתי עצה עם בעלי, נמצאה הדרך להתמודד עם המצב. הזמנתי את המחזר המטריד לארוחת צהריים בביתי. הוא נענה להזמנה בשמחה, מן הסתם היה בטוח שמצפה לו חגיגת צהריים של תענוגות והגיע כשהוא לבוש בהידור ואוחז בקבוק יין יקר וזר פרחים. הדלת נפתחה והובלתי אותו, בהתרגשות רבה, להכיר את בעלי ואת ילדיי. אכלנו ארוחת צהריים טובה, הוא אכל אותה בגדול, והחיזור המציק הסתיים. בהמשך אף היינו לידידים טובים. לצערי, לא כל אישה מצליחה לתמרן ולהיחלץ ממצבים כאלה ופעמים רבות נשים מתמודדות ללא הצלחה עם הטרדות בחזית שהיא קשה ומרה.

הצורך להצליח בער בי. החלטתי כי אעשה את הבלתי אפשרי ולצורך כך נדרשו שיטות עבודה בלתי שגרתיות. כאשר הגעתי לסניף הבחנתי כי אף על פי שעבדו בו בסך הכול שנים-עשר עובדים, הנהיגה ההנהלה הקודמת אווירה של ריחוק והתנשאות, יוצרת חיץ ברור בין לשכת המנהל ליתר העובדים. כדרכי, שיניתי זאת מיד. במקרים שבהם עובדי חברת הניקיון לא הגיעו בזמן, הייתי פונה לעובדים ואומרת, "בואו ננקה יחד", לוקחת דלי וסמרטוט ומתחילה לשטוף את הרצפה. לאט, אך בהתמדה, החלה הרוח החדשה לדבוק גם בעובדים, אשר עד לפני זמן קצר לא ידעו אם הסניף ימשיך לפעול או ייסגר בשל הפסדיו הכבדים. "במקום שיסגרו את הסניף שלנו, אנחנו נצטיין ונתעלה מעל הסניפים האחרים", המרצתי אותם לפעילות.

כאשר היו מגיעים טפסים חדשים לבנק, ובהם פירוט של מכשירים פיננסיים ונהלים חדשים, הייתי מחלקת את החוזרים לכל עובדי הסניף במקום להפיצם רק לנוגעים בדבר, כנהוג במרבית הסניפים. באותו יום הייתי מזמנת את העובדים אליי למשרד ובוחנת אותם. באופן זה היו הם חייבים ללמוד את החומר, ובאמצעותם למדתי אותו גם אני. השימוש שעשיתי באינטואיציה ובשכל הישר הלכו והשתכללו לאורך השנים. אם בתחילה הרגשתי כמי שחוזרת על תעלוליה של אימא בכפר שלם, הרי שבהדרגה הערכתי נכונה את עוצמתם הרבה של הכלים הללו וידעתי שעם צוות מסור ונאמן, השמיים הם הגבול.

הסניף החולוני השתרע על שטח של שישים מטר רבוע בלבד, פחות מגודלה של דירת שני חדרים וחצי. הצפיפות יצרה אווירה מתוחה והפריעה הן ללקוחות שנדרשו להידחק לתוך המבנה הקטן והן לעובדים. עוד בטרם התחלתי לנהל את הסניף בפועל, נכנסתי לחנות הסמוכה לו, שם פרש בפניי מוכר נעליים את מרכולתו. מלאי דל, מאובק ולא אופנתי של זוגות נעליים, שנראה כי המתינו לשווא זמן רב לקונה, נח על קרטונים בלויים.

"אני רואה שהביזנס לא ממש הולך", פניתי למוכר, שומרת על אנונימיות של קונה מהשורה.

"המכירות מזמן לא מפרנסות אותי", השיב לי בגילוי לב, "אבל החנות הזאת שווה הרבה כסף. עוד מעט אהיה עשיר", הוסיף כממתיק סוד.

"ממה בדיוק תהיה עשיר?" התעניינתי.

"הבנק", השיב לי בשמחה, "שם כבר אין מקום לזוז. הוא יהיה מוכרח לקנות אותי בקרוב. ובנק, תאמיני לי, משלם הרבה כסף".

הודיתי לו, ולמחרת פניתי לדיירי הקומה שמעל הסניף, אשר בעבר התנהל מולם משא ומתן באותו נושא בדיוק. הודעתי להם כי אני המנהלת החדשה וכי לאחר שבחנתי מחדש את הצעתם, החלטתי לשקול אותה ברצינות. בה בעת דאגתי להפיץ בין כל עובדי הסניף את השמועה כי אנו קרובים לסגירת עסקה עם בעלי הדירה בקומה העליונה.

השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה מהר להפליא לאוזניו של מוכר הנעליים. באותו השבוע, נכנס למשרדי המוכר, שלא זכר אותי מביקורי בחנות, והציע לי למכור את חנותו. "זמני אינו בידיי. אני כבר אדם מבוגר שמעוניין לפרוש לגמלאות", הציג עצמו, "את לעומת זאת מנהלת חדשה, ולכבודך, אעשה לכם מחיר מצוין", המשיך. אולם, בפועל, היתה הצעתו גבוהה פי שלושה ממחיר השוק. "זו ההצעה שקיבלתי מדיירי הקומה העליונה", אמרתי, שולפת ממגירתי חוזה אותו הכינותי מראש. "החלטתי לקבל אותה. אני מצטערת, מאוחר מדי".

כעבור שבוע, פנה אלמוני לבעל חנות הנעליים הישנה, והציע לרכוש אותה במחיר הנמוך בעשרה אחוזים ממחיר השוק. האיש, אותו הכרתי היטב, היה קונה סמוי של הבנק. העסקה בוצעה במהירות.

האווירה המשופרת והשינויים הרבים שהתחוללו בסניף שהורחב, הגבירו את קצב הפעילות. מכרתי תוכניות חיסכון ופתחתי חשבונות חדשים, חילקתי פרסים למוכרים המצטיינים של החודש. אחת לרבעון הצגתי את התקדמות הסניף בפני העובדים. היחס ללקוחות היה לאישי ונעים. בניגוד גמור למדיניות קודמי, היתה דלתי פתוחה בכל עת, בפני כל אדם שביקש לראות את מנהלת הסניף, תהא סיבתו אשר תהא. בבוקר ישבו אצלי פשוטי העם, ובערב הגיע אליי ראש העירייה. גם הלקוחות הבעייתיים ביותר הפכו במהרה לבני בית.

זכור לי במיוחד לקוח, בעל חשבון השקעות נאה, אשר נהג להלך אימים על עובדי הסניף בקולו הרועם ובהתנהגותו הכוחנית. באחד הימים הגדיל לעשות, כאשר נכנס לסניף והחל לעלוב בעובדים בקולי קולות ולחלק להם משימות כאילו היו עובדים תחתיו. קראתי לו לחדרי, סגרתי את הדלת, ופניתי אליו בקול רם, "אם תמשיך כך, תיאלץ לחפש לך סניף אחר. אתה אולי הגעת משכונת התקווה, אבל אני גדלתי בכפר שלם, אז אני לא ממליצה לך להתעסק איתי". תגובתי הבוטה הניבה פרי. לא רק שהלקוח חדל להטריד את העובדים, הוא אף המליץ בחום על הסניף לידידיו ולעמיתיו לעסקים.

לאור ההצלחה הגדולה, הוחלט לאחר כשישה חודשים, להעביר את הסניף לבניין גדול יותר. הסניף החדש השתרע על חמש מאות מטר רבוע ותנאי העובדים והלקוחות השתפרו לאין ערוך. דאגתי כי הסניף החדש יכלול מטבח ביתי ומצויד, כך שהעובדים יוכלו לאכול אוכל חם ולהרגיש בבית.

בערבים, בסיום יום העבודה, נהגתי להתקשר מיוזמתי ללקוחות, בכל פעם לקבוצה אחרת, ולברר את מידת שביעות רצונם מהשירות, מהייעוץ המקצועי ומהיחס. הקפיצה היתה מטאורית. הסניף החל להרוויח בענק. שנה לאחר כניסתי לתפקיד, התברר כי הרווחים גדלו באלף אחוז. זכיתי להערכה רבה מצד הנהלת הבנק והפכתי לשיחת היום במסדרונות הסניפים. בעיתון הפנימי של עובדי הבנק פרגנו לי מאוד. "למשרתה הרמה, משרת מנהלת סניף, הגיעה יפה בזכות חריצותה, העזתה והתמדתה. יפה שמה בדעתה להוכיח כי כל אשר השיגה, בכוח כישוריה השיגה. משום כך ביקשה להיות מופקדת דווקא על סניף שאינו רווחי, הנתון בקשיים. רבים מלקוחות הסניף הגיעו אליו עם יפה, והלקוחות החדשים לא התקשו לבלוע את עובדת היות המנהל אישה, ברגע שעמדו על מיומנותה ועל מהימנותה. יפה שואפת להמשיך ולפתח את סניפה עוד שנים אחדות כדי להופכו לרווחי עוד יותר".

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 18

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 17

האזינו לפרק מספר 17 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

"סניף נאות רחל בחולון זקוק בדחיפות לסגן מנהל עם אישיות חזקה". כך נמסר לי בשיחת טלפון מהנהלת הבנק שקטעה בוקר אחד את עבודתי. על מנת לטפל בבעיות התפקוד של הסניף הוחלט למנות אותי לתפקיד. ההחלטה אישרה, לשמחתי, את ההערכה לה זכיתי בדרג הניהולי של הבנק.

"גבר שאוכל לסמוך עליו", ביקש מפורשות מנהל הסניף בחולון, לאור הקשיים הרבים שניצבו מולו. משנאמר לו שאישה מגיעה, התאכזב, ונרגע רק ברגע שהדגישו בפניו כי "זאת אישה ממש כמו שני גברים". נפגשנו, ולאחר שיחה קצרה שבמהלכה תהה על קנקני, הודה כי ייתכן שחששותיו היו לשווא. עם הזמן התהפכו דעותיו לחלוטין והוא נתן בי אמון מלא. לא פעם, כאשר קצר חשמלי הפעיל את האזעקות בסניף והיה צורך להגיע למקום, הטיל את המשימה עליי. באישון לילה היתה מגיעה ניידת משטרה לאסוף אותי ויחד היינו נוסעים לסניף. "מה יגידו עליי בשכונה", שאלתי יום אחד את השוטרים, "שניידת משטרה אוספת אותי בשעות כאלה?" הרי אם יראו אותי, יחשבו שהסתבכתי עם החוק. "גברת גולן", ענה לי השוטר, "כל מה שהשכנים יגידו, זה שמנהל הסניף שלך פחדן".

עד מהרה גיליתי כי יחסי העבודה בסניף היו עכורים. המרירות, תרבות המרפקים והעיסוק הבלתי פוסק באחר, אפיינו את התנהגותם של מרבית מעובדי הסניף, והשפיעו במישרין על איכות העבודה. כינסתי את הפקידים לישיבה, שבה הצהרתי כי אין לי עניין במאורעות העבר. "כיוון שפני כולנו לעתיד", נאמתי, "אני מציעה לפתוח דף חדש. עובדים שידעו לעבוד יחד בצוות וליזום רעיונות חדשים לטובת הסניף והלקוחות יתוגמלו בהתאם". בזמן הישיבה שמתי לב כי אחת העובדות הבולטות והחזקות בסניף היתה עסוקה במריחה מופגנת של לק בוהק על ציפורני ידיה. אותה בחורה נהנתה מתדמית של עובדת אשר ההנהלה מפחדת להתעסק איתה, וניצלה את מעמדה המפוקפק על מנת להיעדר מהעבודה בתדירות גבוהה, בכל עת שחפצה, ומבלי שטרחה להודיע מראש. כשכבר הואילה בטובה להגיע לעבודה, נראה היה שאת מרבית שעותיה העבירה בשיחות טלפון. ידעתי כי בהיותה עובדת בעלת קביעות, אין באפשרותי לפטר אותה מבלי לגרום לסכסוך עבודה ארצי, וכי מנהלים רבים לפניי כשלו בניסיונותיהם לשדלה לעזוב מרצון. החלטתי לנסות טקטיקה אחרת.

באחד מימי היעדרותה, התפניתי לבדוק מה היא באמת עושה בזמן זה. התקשרתי לביתה, שם נמסר לי כי הלכה לבריכה. זימנתי אליי מיד את ראש ועד העובדים בסניף. "כשמישהו מנסה לדפוק את ההנהלה זה מצער אותי, וזה טבעי ומובן", אמרתי, "אבל כשעובדת, חברה שלכם, הרשומה היום כחלק ממצבת כוח האדם של הסניף, מנסה לדפוק אתכם זו כבר ממש בעיה שלכם". לפני שהספיקה למחות המשכתי, "עכשיו, לדוגמה, בזמן שהיא שוחה להנאתה בבריכה, אתם צריכים לעבוד קשה יותר. למעשה, חובה על כולנו לבטל את הפסקות הצהריים שלנו כי הלחץ עולה והלקוחות ממתינים". ראש הוועד נסעה מיד לבריכה, וביקשה לקרוא לעובדת ברמקול. ואכן, היא הגיעה חיש מהר, לבושה בבגד ים. "את לא אמורה להיות חולה?" שאלה ראש הוועד, "כן, אני חולה, אבל השמש טובה לי, היא מרפאת אותי", השיבה במבוכה. מאותו רגע החליטו עובדי הסניף להחרימה.

למחרת, עם שובה לעבודה, פניתי אליה, "בכל מקרה לא באת לכאן על מנת לעבוד. אז בואי, קראי ספר ושלבי רגליים. אני מאשרת לך לא לעבוד בכלל. רק לשבת ולנוח".

היום הראשון מצא חן בעיניה. היא הגיעה מאוחר, התיישבה מאחורי אחד הדלפקים, והעבירה את היום כשהיא שקועה בקריאתו של רומן רומנטי שהביאה מהבית. כך חלף לו שבוע. לאחר עשרה ימי עבודה, במהלכם התעלמו ממנה העובדים לחלוטין, צעדה למשרדי וביקשה עבודה. "יקירתי, אצלי לא תקבלי שום עבודה", אמרתי לה במהירות את שתכננתי לומר זמן רב. "אני נותנת לך הזדמנות שלא תחזור על עצמה. או שתחתמי מיד על פרישה ותקבלי מאתיים אחוזי פיצויים, או שכל הסניף ימשיך להתעלם ממך עד שתחפצי לעזוב מרצונך, אבל אז, אני מבטיחה לך, תנאי הפרישה שלך יהיו גרועים".

היא הסכימה. נתתי לה כסף למונית, ושלחתי אותה למחלקת כוח אדם במשרדים הראשיים של ההנהלה. "הבעייתית שלנו בדרך אליכם, תחתימו אותה מיד". לאושרם לא היה גבול. "יפה, זה הישג לא ייאמן. שנים ניסינו להיפטר ממנה ללא הצלחה. אנחנו פותחים את השמפניות". הרגשתי סיפוק רב, ידעתי כי במקרה זה הפעלתי את סמכותי כמנהלת בחוכמה, ופעלתי לטובת הסניף והעובדים.

במשך ארבע שנותיי כסגנית מנהל הסניף, השקעתי זמן ומאמצים רבים בניסיונות לשפר את מערכות היחסים עם העובדים. כבר אז הבנתי, כי בכל מצב העובדים ימשיכו להיות הנכס העיקרי של הסניף, ושטיפוחם חיוני על מנת להגיע להישגים. הייתי משתפת אותם ביעדים, בהחלטות ואף בלבטים שעלו בישיבות ההנהלה. הייתי פותחת את ישיבות הבוקר עשרים דקות לפני מועד קבלת קהל. במהרה הפכה הישיבה לכלי בעל ערך רב עבור העובדים והנוכחות היתה מלאה. גם התוצאות הכספיות לא איחרו לבוא, והסניף זכה בפרסים ובגביעים רבים על הישגיו.

ההצלחה העקבית של הסניף הגדילה את כוח המיקוח שלי מול ההנהלה, ויכולתי לדרוש העלאות בדרגה ותוספות שכר למצטיינים שבעובדי הסניף. בהדרגה, עלתה המוטיבציה הכללית של העובדים, שהמשיכו להוכיח את עצמם, ואני יכולתי להתפנות לקידום הסניף והגדלת הרווחים.

מעבר לכישורי הניהול שרכשתי, התחלתי לצבור מוניטין של בעלת חוש מפותח ללכידת נוכלים. את הסניף היה פוקד לעתים אדם שקשה היה להתעלם ממנו, אלוף משנה שהגיע תמיד לבוש מדים מגוהצים. גבוה, כריזמטי ונאה ביותר. מנהל הסניף, שכמו רבים אחרים באותה תקופה התייחס לקצינים בכירים בהדרת כבוד, היה מקבל אותו כבן מלכים, עם קפה וכיבוד שנרכש במיוחד לאירוע. השניים היו מסתגרים בחדר המנהל ומשוחחים שעות ארוכות; בין היתר, על פעולות ההתנדבות של האל"מ למען קשישים ונזקקים.

"תראי איזה בן אדם טוב הוא", נהג המנהל לומר לי בסיום פגישותיהם המשותפות. "למרות מעמדו הוא יורד אל העם".

"כן", אמרתי. "אבל מי האיש הזה? אתה באמת מכיר אותו?" שאלתי.

"את יודעת מה זה אלוף משנה בצה"ל?" פער המנהל את עיניו כמתפלא על שאיני מתרשמת. "זה אדם חשוב. הוא ממתין לקבלת שלוש מאות אלף מארק מגרמניה, ובינתיים אישרתי לו לקבל פה כסף על חשבון הבטוחה הזאת. חשוב לי לשמר פה לקוח כזה ולהעניק לו אשראי לפנים משורת הדין".

"יש לי הרגשה לא טובה לגביו", אמרתי בחשש. "הכסף שהוא לכאורה ממתין לו היה אמור להגיע לפני כמה חודשים". ידעתי מניסיוני במחלקת מטבע זר כי העברות מסוג זה מתבצעות לאלתר. המורכבות שבהן הסתיימו תוך ארבעה-עשר יום לכל היותר, ואילו פרשיית האל"מ נגררה במשך זמן רב.

"נו באמת, יפה", נזף בי המנהל, "את לא באמת חייבת תמיד להציג דעה הפוכה. אנחנו מדברים על אדם מכובד".

לא ויתרתי. "לא נראה לך מוזר", שאלתי, "שאדם בעל דרגה כזו פנוי להסתובב כל כך הרבה זמן, ובשעות שונות של היום, בבנק, מחוץ למסגרתו שאמורה להיות תובענית ולוחצת? וחוץ מזה", הקשיתי, "האם איש כזה, שמרוויח משכורת נאה, יבוא לבקש בכל פעם כמה אלפי לירות על חשבון העתיד? לי זה מריח לא טוב".

המנהל נראה כמי שנואש מללמד אותי נימוסים וסדרי עולם ופטר אותי מעליו. כמה ימים לאחר מכן, התנוססה מעל דפי העיתון תמונתו של הקצין ומעליה הכותרת "המתחזה". התברר כי אותו קצין כביכול, נעצר בחשד להונאה רחבת היקף במקומות רבים ברחבי גוש דן, ואף אושפז בעבר בבית חולים לחולי נפש. על אף שלא הודה בכך בפניי, מאותו יום ביקש המנהל את טביעת העין שלי לגבי לקוחות מסוימים, בישיבות עסקיות, ובטרם אישורם של מהלכים מיוחדים שהיו בתחום סמכותו.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 17

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 16

האזינו לפרק מספר 16 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

ביום שישי בבוקר צלצל הטלפון בביתי, מפריע לי בסידורים ובהכנות לקראת כניסת השבת. מזכירה צעירה ביקשה ממני להגיע במהירות לבניין ההנהלה בהרצליה. ידעתי כי פנייה מסוג זה יכולה לסמן אחד משניים – תקלה מקצועית קשה המלווה בדרך כלל בפיטורים, או לחילופין, קידום. יצאתי לדרך מיד ובעודי במכונית התחלתי להרגיש את עיני השמאלית רוטטת בעדינות. הרגשה טובה מילאה את לבי, ואכן, במשרדי ההנהלה המתין לי מנהל האזור. לאחר שיחת נימוסים קצרה, שלף מעטפה והכריז, "מזל טוב יפה, קיבלת אישור להיות מורשית חתימה, ואת עוברת לסניף רמת הנשיא בבת ים, לתפקיד סגנית מנהל הסניף". ניסיתי, אך לא הצלחתי לעצור את החיוך הגדול אשר התפשט על פניי. כל הדרך חזרה הביתה לא נמוג החיוך משפתיי. צוהלת משמחה הודיתי לאלוהים, לאימא ולאלי בעלי, בסדר הזה בדיוק.

יצאתי לדרך החדשה מלאת תקווה וציפייה. אך ההתחלה לא היתה קלה. הייתי צעירה, בסך הכול בת שלושים ושתיים, ונראיתי צעירה מגילי, ופתאום מצאתי את עצמי יושבת על כורסת סגנית המנהל. כולם ראו לפניהם ילדה חסרת ניסיון. לא עזרה חליפת העסקים הרשמית שלבשתי, גם לא מסגרת המשקפיים השחורה, הגדולה והכעורה שהרכבתי על אפי, כדי להיראות מבוגרת יותר. העובדים חייכו לעברי, מפגינים זלזול ושמחה לאיד, וגם הלקוחות לא האמינו שאני סגנית המנהל.

באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, בדיוק כאשר מנהל הסניף נעדר, צבאו עשרות לקוחות על דלפקי השירות. מהומה קולנית נוצרה סביב התעקשותה של אחת הלקוחות לקבל שירות לפני פלוני, אשר לטענתה נדחף לתור. נקראתי לטפל במצב. ניגשתי אליה, בדקתי לאיזה שירות היא זקוקה, והפניתי אותה לתור אחר. זועמת, פנתה האישה לבנה בערבית, בטון מלא בוז, "מאיפה הביאו את הפקידונת הזאת? אני אדאג שיפטרו אותה". הישרתי מבט לעבר עיניה, והשבתי לה מהר, באותה השפה, "אני סגנית מנהל הסניף גברתי, ועם קצת רצון טוב וסבלנות, היית יכולה לקבל שירות מזמן". האישה התעשתה ומיד תיקנה את עצמה, "רגע, את משלנו, אני מצטערת. לא ידעתי שאת דוברת ערבית".

על אף שזכיתי לכמה העלאות שכר משמעותיות, עדיין התגוררנו בדירה הקטנה בבת ים. החלטנו למצוא דירה מרווחת ונוחה יותר. החיפושים הובילו לדירה בבית דו קומתי בחולון, שענתה על ציפיותינו ואף היתה בעיניי משתלמת ביותר מבחינה כספית. ממש מציאה. חשבון פשוט שערכתי גילה כי לאחר שניקח משכנתה בסכום המקסימלי לו היינו זכאים, עדיין יחסרו לנו שישים אלף דולר, סכום אותו נדרשנו לשלם למוכרים במזומן, ולכל המאוחר חצי שנה לאחר כניסתנו לדירה. בערב, בבית, הראיתי לאלי את החשבון שערכתי. "חבל", אמר אלי, "צריכים לוותר". הרגשתי את עיני השמאלית מקפצת במהירות מבשרת טובות, והבנתי שנצליח למצוא פתרון, "הולכים על זה", אמרתי לאלי, "אני יודעת שיהיה בסדר". אולם בחודשים שלאחר חתימת החוזה, לא הצלחנו לגייס אפילו עשירית מהסכום עליו התחייבנו. "מה יהיה? איך נסתדר?" דאג אלי, ואילו אני דבקתי בתשובה הקבועה, "יהיה בסדר".

בסניף הבנק, החלו לגדול מעמדי וביטחוני העצמי. למרות הקשיים והחששות, נוכחתי לדעת שוב כי יחסי אנוש ויכולת שיווק הם נקודות החוזק שלי. בהדרגה למדתי להכיר את כל לקוחותיי ולרכוש את אמונם; הכרתי את שמותיהם, את שמות ילדיהם, ידעתי במה הם עוסקים, זכרתי אירועים שהעסיקו אותם בפגישתנו הקודמת, ולרוב אף זכרתי את תאריך יום ההולדת שלהם. הצלחתי למכור בקלות רבה מוצרים פיננסיים מגוונים, לשביעות רצונה הבולטת של הנהלת הבנק. מעטים היו המקרים שבהם אנשים שפגשו בי וביקשו להתייעץ או רק לנהל שיחת נימוסים קצרה, יצאו מהסניף מבלי לפתוח תוכנית חיסכון לילדים או קופת גמל לעצמם. הידוק הקשר האנושי תרם לעלייה מורגשת במחזור הכספי של הסניף. עם זאת, תמיד הקפדתי להיות כנה עם לקוחותיי, לא פחות מאשר להגדיל את הרווחים. מעולם לא הכשלתי לקוח בזדון, נותנת עצה רעה רק על מנת להרוויח.

בוקר אחד עברתי על דברי הדואר והחוזרים שהגיעו לסניף ולפתע הבחנתי בכותרת מפתיעה שהתנוססה בראשו של אחד מהם: "משכנתה נוספת לרכישת דירה בתקרה של עד שישים אלף דולר". החוזר בישר על מבצע ייחודי לעובדי הבנק, המאפשר להם ליטול הלוואה מיוחדת בתנאי משכנתה. "זה בדיוק הפתרון", צהלתי והתקשרתי לאלי. בעלי המופתע השיב לי מצידו השני של הקו, "לא ברור לי מהיכן את שואבת את האומץ, אבל כנראה האינטואיציה שלך חזקה מהכול". צוחקת, התקשרתי מיד להנהלת הבנק והייתי הראשונה שמימשה את זכותה להשתמש בקרן, שנסגרה במהירות כעבור חודש ימים.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 16-20 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 16

יפה גולן – דף הבית

לפניכם עמוד הבית של יפה גולן.

אתר זה הינו האתר החדש של יפה גולן והוא יושק בקרוב.

הישארו מעודכנים!

פורסם בקטגוריה יפה גולן, כללי | עם התגים | סגור לתגובות על יפה גולן – דף הבית